עובדים ולא חוסכים: ה"גרעין" הפנסיוני

עובדים ולא חוסכים
ה"גרעין" הפנסיוני

עובדים ולא חוסכים כספים לפרישה לפנסיהכדי להבין מצב מסוים, סיטואציה חדשה, חייבים לעתים להבין ולהכיר את הרקע:  

המדינה:

ב"וויקיפדיה" מוגדרת "מדינה" כ"חברה של בני אדם המתגוררים בטריטוריה ספציפית על פי סמכות משותפת חוקתית ובארגון פוליטי ליישום אינטרסים אזרחים, בשטח גיאוגרפי ספציפי".
אני מוסיף (בציניות!) ש"מדינה זו קבוצה של אנשים שפחדו לישון בלילה לבד, קמו יחד בבוקר וקבלו מלך על הראש!..."


הקשר בין המדינה לאזרחים:

הקשר מאוגד בחובות וזכויות. החובות הינם הכלי בידי המדינה שבהם היא משתמשת כדי לשמר את קיומה, כמו החובה להתגייס בעבור ביטחון
המדינה או החובה לשלם מיסים בעבור הקיום הכלכלי
של המדינה.


כיצד רואה המדינה את אזרחיה:

תלוי מתי ותלוי מי... המדינה יכולה לעשות שימוש - כמעט ככל העולה על רוחה - בהתנהלות מול אזרחיה. היא יכולה להשתמש בהם. יכולה להבטיח אך אינה חייבת לקיים! בבסיס הרעיון המדיני קיימת גם ההנחה כי האזרחים חייבים לשמר את מסגרת המדינה לא רק לעצמם אלא כדי שגם צאצאיהם ייהנו ממנה. זו ממש "חתונה קתולית": ה"כתובה" אינה ניתנת לביטול מיום הולדתו של האזרח ועד ליום מותו. אם ירצה אזרח לעזוב ולהשתחרר ממחויבותו למדינה אחת – יצטרך למצוא מדינה אחרת. שם יחולו עליו שוב החוקים.

מתי האזרחים הופכים לנטל?

ניתן להצביע על שתי קטגוריות עיקריות: האזרח "המניב", זה שמשרת בצבא ומשלם מיסים ולעומתו האזרח "היקר", זה שכאשר הוא חולה חו"ח או נזקק לשרותיי המדינה, או כאשר הוא מתבגר ואז הוא כבר אינו משרת בצבא ומשלם פחות מיסים. יתר על כן: המדינה מתחילה לשלם לו קצבאות.

האזרח הופך "יקר" גם כאשר המדינה מוצאת עצמה מחויבת לעתידו של האזרח (כדוגמת הנפקת אגרות חוב מיועדות לקרן פנסיה / התחייבות.)

העלאת גיל הפרישה על ידי המדינה היא דחייה של הנטל, המושג ע"י קיצור תקופת תשלומי קצבאות וקבלת תשלומים מהאזרח במשך תקופה ארוכה יותר). אזרח "יקר" הוא כנטל על המדינה. לעתים קרובות הוא חלש, אין לו כוח פוליטי ואין ארגון הנלחם בעבורו. לכן הוא גם הפגיע ביותר ו"סופג" את הגזירות בכל פעם שהמדינה נקלעת למצוקה.


מתי המדינה נחלצת לעזרת האזרחים?

כדאי להבין את ההבדל בין שני מושגים: "בעיה" ו"קטסטרופה". "בעיה" מוגדרת כטענה שטרם הוכחה כנכונה. "קטסטרופה": (כהגדרתה בוויקיפדיה): "אסון או קטסטרופה הוא אירוע או מצב המהווה סיכון ואיום, ובסופו של דבר זורע הרס וחורבן על החיים".

כדי שהמדינה תתערב היא נוטה להביא את המצב הבעייתי לידי קטסטרופה. מדוע? האם כדי שהאזרחים שלה לא ישכחו שהיא עמדה לצדם במשבר?... שנים רבות היו כולם מודעים לבעיה במערך הכבאות, אך דבר לא נעשה - עד לקטסטרופה בכרמל. בדיעבד כולם זוכרים כיצד המדינה התגייסה, הביאה כלים ומטוסים כבדים. מעטים שאלו למה זה נעשה באיחור כה גדול.

עומק הגירעון בקרנות הפנסיה הוותיקות היה ידוע משנות ה- 80, אך זו הייתה עדיין בגדר בעיה. רק כשהיא התפתחה לקטסטרופה בשנת 2003 המדינה התערבה. את זה כולם זוכרים. זהו לב העניין: כדי שמדינה תתערב ותעמוד לצד אזרחיה נדרשת קטסטרופה. במצב שכזה היא גם יכולה לפגוע באזרחים בטענה ש"היה יכול להיות גרוע יותר".


ההתנתקות:

אין כוונתי לתוכנית המדינית-ביטחונית, אלא לתהליך התנתקות שהתחיל עוד הרבה לפני ההתנתקות הפוליטית. זה קרה כאשר האזרחים התחילו לחיות יותר! המדינה הרגישה שהיא אינה מסוגלת להיות ערבה לביטחונם הכלכלי של אזרחיה. לתהליך ישנן עוד סיבות רבות ומגוונות: יותר אוכלוסיות נזקקות ופחות אוכלוסיות יצרניות, תקופת זמן קצרה בעבודה, ותוחלת חיים ארוכה בפרישה.

בנקודה הזו הבינה המדינה כי היא חייבת להתנתק מהאחריות לגורלם ולרווחתם של אזרחיה. תכלית ההתנתקות היא העברת האחריות מהמדינה לאזרח. התנתקות זו קודמה ועוגנה בתקנות בגלל שהמדינה סומכת על אזרחיה והיא מרשה לעצמה להעביר לידם את שרביט הפיקוד על עתידם. כך מתנתקים מהחיסכון הפנסיוני, כך מתנתקים משרותי הבריאות, כך מעלים את גיל הפרישה ומבצעים "תספורת" לתשלומי הקצבאות, כך משקיעים פחות ברווחה. מצב זה יוצר סיטואציה של מדינה חזקה ביטחונית אך חלשה חברתית.


החיסכון הפנסיוני:

תמצית השינוי התרחשה מהיום שבו בוטלו אגרות החוב המבטיחות תשואה ועד ליום שבו בוטלו מקדמי הקצבה מובטחים. זה קרה לא כי המדינה לא רוצה, היא פשוט לא יכולה! כאקט של הגנה על עצמה המדינה הסירה מעליה את האחריות... כדי להגן על עצמה מאזרחיה שלה!

כאשר ביסמארק, הקנצלר הגרמני, מיסד את נושא הפנסיה במאה ה-19, הוא קבע את גיל הפרישה ל- 65 כאשר תוחלת החיים הייתה 50 שנה. לכאורה - מעשה אצילי של המדינה הדואגת לרווחת האזרחים. בפועל, מעטים מאד זכו לקצבה. רובם מתו קודם. לצערנו, מתרחש כאן תהליך דומה: המדינה מסירה מעצמה את הדאגה לחיסכון הפנסיוני, בהבנה, בהכרה ובהכרזה כי היא אינה מסוגלת לשאת אותו על כתפיה. אנו - האזרחים - הם אלה שלא מבינים ולא מפנימים כי תהליך זה אינו הפיך: אם כן אזי רק בקטסטרופה.


מה צפוי:

המצב בו האזרחים עובדים פחות, חיים יותר ואינם חוסכים כלל הוא מתכון לקטסטרופה. נוצר דור שלם שהנכסים הפנסיוניים שלו הם ציפייה לירושות. אם הילדים בונים על הירושות מה יהיה על הנכדים? הירושות שיקבלו אינן צפויות להספיק אף לדור הילדים. גם הם יחיו יותר - ועלויות המחייה צפויות להמשיך ולהתייקר. בעצם אין כל ערך ומשמעות לגיל הפרישה של העובדים, היות שבכל מקרה הם אינם מצליחים לחסוך וגם אין כל ערובה כי העלאת גיל הפרישה משמעותה הארכת זמן החיסכון. בכל שנה מושג "שיא" נמוך חדש בהערכות הפיננסית של דור הפורשים.

אנחנו צפויים לחזיון-שווא כלכלי: דווקא השנים הבאות תהיינה הטובות ביותר למשק הישראלי בין השאר בגלל העדר הסיכונים הביטחוניים והמצב הכלכלי הרעוע של המדינות המוגדרות אויב. בעצם אין איום קיומי לישראל. רמת הצעירים בארץ היא מהגבוהות במדינות העולם. ביקושים במשק ימשיכו ויהיו גבוהים.

דווקא תקופה זו חייבת להיות מנוצלת לתיקוני עיוותים בתחומי החיסכון הפנסיוני. אי טיפול בנושא הזה עלול להביא לקריסה חברתית כלכלית. לצערנו, כאשר המדינה יכולה לדחות הוצאה או רפורמה, היא תמיד נוטה לדחות - עד למצב שהוא קטסטרופאלי. המצב שבו אדם נכנס לשוק העבודה בגיל 30+, צפוי לעבוד כ- 30 שנה ולחיות עוד 30-40 שנה לאחר מכן - זה מצב בלתי נסבל.

הפתרון לעליית תוחלת החיים הוא העלאת תוחלת החיסכון. אולי אפילו בחקיקה המחייבת הורים להפריש לפנסיה בעבור הילדים. לדוגמא, הורה יוכל להפריש משכרו גם בעבור החיסכון הפנסיוני של ילדיו, תוך קביעת סכום מינימאלי של 2% מהשכר הממוצע במשק: כ- 160 ₪ לחודש. לחלופין יוכלו ההורים לבקש מהביטוח הלאומי להסב ולהעביר את קצבת הילדים לטובת חיסכון פנסיוני לילדים. לעידוד התהליך ניתן יהיה ליישם הטבת מס שתגיע להורים  ברגע שהמהפך הזה יקרה. כך ניתן יהיה להעלות את תקופת החיסכון מ- 30 שנה של עבודה ל- 60 שנים של חיסכון.


מה על האזרחים לעשות?

להפוך את החיסכון הפנסיוני למטרה קדושה. להבין שהמדינה לא עושה לא כי היא לא רוצה אלא כי היא פשוט לא יכולה - וזה אמור להישאר כך. לגלות מעורבות ולהפנים כי חיסכון פנסיוני אינו החיסכון היחיד לפרישה. רק שילוב של חיסכון פנסיוני וחיסכון פרט יספיקו. רק תמהיל זה יוכל להבטיח שמירת רמת החיים.

האם המדינה תתערב?

כן אבל זה יהיה מאוחר מדי ויהיה כרוך בתרחיש חברתי כואב. מה שהפעם הקברניטים לא מבינים הוא כי אין מדובר ברפורמה במנהל מקרקעי ישראל, בשירותי הכבאות וכיו"ב. כאן המדובר על עצם קיום המדינה. ההתערבות של המדינה תהיה אגרסיבית תוך כדי "תספורת" בזכויותיהם של האזרחים.

אז אנא, הפנימו: אם אין אני לי, פנסיה לא תהיה לי!

רן חובב מומחה למיסוי ולפרישה
©כל הזכויות שמורות לרן חובב יועץ מיסוי ופרישה