שנת ההכרעה – "טירון פרישה": השנה הראשונה
אחד המשפטים השגורים בפי אנשים הוא: "לו רק יכולתי להחזיר את הגלגל לאחור...".
משפט זה אינו הגיוני וברור: הרי כל החיים הם מסע ארוך של ניסוי ותהיה. החיים מורכבים מדברים שאנו בוחרים לעשותם. אלה מובילים לתוצאות - ואין דרך חזרה. כולם תרים ומחפשים את נוסחת הפלא: ספר שבו יהיה כתוב כל מה שנדרש לעשותו. במה לבחור וממה להיזהר. החיפוש הקדחתני נמשך - אך ללא תוצאות.
גם אני במחפשים. חיפשתי בכל החנויות הספרים ואפילו בחנויות המקוונות באינטרנט. הבשורה היא שעדיין לא מצאתי. אולם, בכל זאת יש לי בשורה: איש חכם אחד אמר לי פעם: "הטעות של האחר היא ההזדמנות שלך להימנע מאותה הטעות..." למדתי להבין, להסיק מסקנות מטעויותיהם של אחרים ולבנות לעצמי נתיב מסע אחר: דרך המבוססת על ניסוי וטעייה של אחרים.
"טירון פרישה": השנה הראשונה לאחר פרישה היא שנת הכרעה. מרבית ההחלטות שנלקחות במהלך שנה זו הן בלתי-הפיכות!
כל דבר, כל אירוע שאנו נתקלים בו בפעם הראשונה יהיה שונה מהמוכר והרגיל. פרישה היא אקוויוולנטית ללידה, כשם שתינוק מגיח לאוויר העולם מרחם אמו המוגן, אל מציאות שונה כל כך. בשונה מלידת תינוק, שם המיילדת עטה עליו מיד עם המגבת החמה ואמו מחבקת ודואגת מיד לכל מחסורו, הרי פרישה היא לידה לחיים חדשים - ללא מיילדת או "דוּלַה". ברוב המקרים הפורש הוא לבדו. אין לו סיוע ועזרה. הדרך שבה ישתול את "זרעי הפרישה" תקבע את היבולים בשנים הארוכות שעדיין לפניו.
כלל חשוב שיש להפנים: כדי שלא תגיעו למצב בו אתם "מגששים באפלה הפיננסית" של הפרישה, יש להניח לקראתה יסודות חזקים. את היסודות לתכנון נכון של התהליך יש להניח כבר בגילאי השלושים. למרביתכם זה יראה מוקדם מידי, אך זהו הגיל שבו יש להניח את היסודות לחסכונות שישמשו אתכם בפרישה. אם- משום מה – לא עשיתם זאת בסביבות גיל 30, חובה עליכם להניחם בבואכם לסביבות גיל 40. חיסכון ללא תכנון מקדים דומה ליציאה לניווט במדבר ללא מפה מעודכנת וברורה. זו תהייה עלטה אל מול אור: כפי שאנחנו בוחרים את סביבת המגורים שלנו, הקובעת כל כך הרבה בחיינו, כך אנו חייבים ליישם ולהתחיל ליצור יסודות לחסכונות שעוד ישמשו אותנו בעתיד.
הזמן משחק עדיין לטובתנו: אפילו אם הקירות שנבנה על היסודות הללו יהיו עשויים מגבס (התחלת החיסכון בגיל 30-40), יש בהם יתרון כי הם קלים להזזה. בגיל מבוגר יותר הם יהפכו לקירות פלדה שכמעט לא יהיה ניתן לעשות בהם שינויים.
מצורפות כאן כמה טעויות נפוצות שאספתי מ"ניסיונם של אחרים"... טעויות שאצלכם תהפוכנה לתובנות, כאלה שתמנענה את הטעויות.
-
"מורידים גלגלים לנחיתה": סוף מעשה במחשבה תחילה. יש לבצע תכנון מקדים: כחמש שנים לפני זמן הפרישה המתוכנן הינו העיתוי שבו יש לשבת, לרכז ולאסוף את כל החסכונות ובעזרת הרשימה להתחיל להרכיב את ה"פאזל" הכלכלי של החיים אותם אנחנו צפויים לחיות בפרישה. זהו מועד חשוב מאוד להפחתת חוסר הוודאות. זו תהיה טעות להימנע בכלל או לדחות תהליך זה. הוא חשוב גם כמין תרפיה נפשית: להתכונן ולהכיר טוב יותר את הצפוי בעתיד, להתחיל להתאים את ההתנהלות שלנו באותן שנים.
-
תוחלת חיים: אנחנו מאריכים ימים יותר ויותר - וזה דבר נפלא. יחד עם זאת אנו נמנעים ואף נרתעים מלהתעסק בשאלות של תוחלת החיים שלנו. חוסר התייחסות לכל מה שקשור לתוחלת החיים הצפויה לנו היא לקיחת סיכון בלתי מחושב אל מול האתגרים המצפים לנו. כל מה שלא התכוננו אליו והוא מפתיע אותנו, יהיה בעל פוטנציאל להפוך לבעיה. כל מה שמוכנים אליו יהיה עוד מדרגה, עוד שלב בחיינו המתארכים. העלייה בתוחלת החיים היא בעלת השלכות בתחום איכות החיים, המגורים, ניהול הכספים, בריאות ועוד אספקטים רבים.
-
בריאות: להיות בריא עולה כסף... ובעיקר כל מה שקשור לביטוחי בריאות וסיעוד. השנה הראשונה לפרישה היא שנת החרדה, בה נדמה שאם לא נרכוש את כל הביטוחים גורלנו יהיה מר: להיות זרוקים באיזושהי מחלקה גריאטרית-סיעודית כשאיש אינו עונה לצעקותינו. צריך להיות ברור: ביטוח בריאות הוא מצרך חשוב מאין כמותו. הלוואי שנשלם ולא נידרש לו... אולם גם הגזמה במספר הפוליסות שאנו רוכשים אינה התנהלות חכמה. היא גורמת לבזבוז כספים מיותרים - וממש לא משפרת את מצבנו בתחום הביטוח! יש לחשב ולהריץ תרחישים: כמה עולה לנו להיות סיעודיים? יהיו כאלה מכם שיגלו כי אין להם כל נחיצות לרכוש ביטוחים רבים כי יש כבר ברשותם את הכספים שלהם יזדקקו, חו"ח. זכרו: רוכשים ביטוח לא כדי להרוויח מהאירוע, אלא כדי לא להיקלע למשבר כלכלי.
-
תכנון המס: האופן שבו נתכנן את נתיב המס ביום שבו נפרוש, ילווה אותנו עד ליומנו האחרון. מרבית ההחלטות שנעשה הן בלתי הפיכות: האם ליעד לקצבה, האם להוון קצבה, האם לבצע פרישה, האם אנחנו ערים לכל מקלטי המס בהם אנו יכולים להשתמש? חיסכון בתשלום המס הוא הגדלת התשואה ובמפורש הגדלת ההכנסה החודשית. דווקא המדינה ניצבת לצדם של הגמלאים ומעודדת אותם בתהליכי תכנון המס ומקורות ההכנסה. אי התייחסות מעמיקה לנושא היא נתיב לטעויות וחוסר מיצוי זכויות - ובסופו של דבר להקטנת פוטנציאל ההכנסה החודשית. עד כמה זה יכול להשפיע על ההכנסה החודשית? עד כדי פי שניים ויותר, לאורך השנים!.
-
עושר מדומה: התקנות לגבי נזילות הכספים משולות לסכר: בדרך-כלל, במועד הפרישה כל הכספים משוחררים ועומדים לרשותנו. במשך השנים הרבות של תקופת עבודתנו אנו כמעט ולא סופרים את הכסף. עסוקים בהתנהלות היומיומית ועובדים כל החודש בעבור המשכורת הבאה. לאחר פרישה זו תהיה הפעם הראשונה שבה רוב האנשים ממש נחשפים להון שחסכו. מתוך כך הם יכולים להגיע לתחושה של "עושר מדומה". תחושה הגורמת לרצות לעזור לילדים, להגשים חלומות ישנים, להוציא כספים בלי חשבון. ישנו משפט שחוזר על עצמו: "בשביל מי אנחנו עובדים, אם לא כדי לעזור ליקירים שלנו בחיים?"... הלב דורש, אך ההיגיון חייב לנצח: הכספים שאליהם אתם נחשפים יהיו אלו שישרתו אתכם לפחות שלושה עשורים! רק לאחר שבחנתם בדקדקנות את נתיב ההכנסות וההוצאות תוכלו להתוות מדיניות: כמה וכיצד אתם יכולים לעזור ליקיריכם. מומלץ לקרוא מאמר שפרסמתי בנושא:"מלכודת הדבש", כך תימנעו מבזבוז יתר - הנובע מתחושת עושר נקודתי - של כספי פרישה.
-
כמה זה עולה לנו? זו שאלה שחוזרת ושאני נתקל בה שוב ושוב: "כמה יהיה לנו" אני משיב בשאלה: "אמרו לי, כמה אתם חייבים? לא צריכים, אלא חייבים!" הכוונה היא: כמה אתם צריכים למחייתכם השוטפת, כאילו אין עוד דבר בעולם שתלוי בכם או כאילו אין כל חלום שאתם מבקשים להגשים. כמה את חייבים? לאחר שמתקבלת התשובה כמה באמת חייבים, מתחילים לשרטט את המתווה של "כמה אנחנו צריכים" לרוב ה"צריך" עולה על ה"חייב", אבל השואלים מתחילים להבין את הגבולות והמגבלות. התנהלות ללא תחשיב מדוקדק תוביל, בסופו של יום, לחוסר יכולת לקיים את התקציב של "אני חייב" והן "אני צריך" ואף לגירעונות כלכליים, דבר שממנו אין שיקום לאחר פרישה.
-
שמרנות יתרה: זו תוביל, בסופו של דבר, להתנוונות כוח הקניה של הכספים שלנו במשך השנים. כוח הקניה של הכספים שלנו נשחק בשל עלייה ביוקר המחיה. קצרה היריעה מלהרחיב במאמר זה, אך ישנו המדד עליו מדווחת המדינה במהלך כל חודש - ואני גורס כי ישנו יוקר המחיה האמתי שהוא תמיד גבוה יותר מהאינפלציה (מדד) הממשלתית המדווחת.
לדוגמה: כאשר רמת הריבית היא נמוכה ואנו מחליטים כי השמרנות תהא נר לרגלינו והכספים מופקדים בפיקדונות שקליים (כאלה המספקים ריבית שנתית של כ- ½ אחוז נטו בממוצע), הכספים הללו לא יצליחו להשיג את יעד האינפלציה הממשלתית המדווחת, שעומדת בסדרי גודל של 3%. כלומר, הפקדה בפיקדון בנקאי יכולה להסב הפסד! מדיניות עקבית כזו, לאורך שנים של התנהלות, יכולה להסב נזק ממשי - עד כדי שחיקת כוח הקנייה של החסכונות שלנו. בעידן שבו הכספים שנחסכו צריכים לעמוד לרשותנו עוד שלושה עשורים, השגת התשואה עליהם היא קריטית ומהותית, כדי שנוכל לקיים את אותה רמת החיים שתוכננה.
-
ניהול עצמי: המקצוע שלי עוסק קודם כל באנשים. לא פעם אני נתקל באנשים שאומרים: "אני לא מאמין באף אחד. מוטב שאנהל את הכספים בעצמי!" ואז עוברת בי המחשבה: "הרי לא באתי כדי לחנך!" כאן איני מתאפק ושורות אלו מכוונות לכל מי שחושב שניהול כספים הוא מקצוע אותו לומדים בקורס קצר של הכרת השווקים. בהרבה מאד מהמקרים זה מסתיים במפח נפש גדול. במיוחד כאשר מוציאים כסף ממקורות שבהם יכולים ליהנות מתנאים נדירים וקצבאות מובטחות.
כאשר אתה צעיר יש מקום וזמן לתיקון טעויות. המרחב הזה מצטמצם עם הגיל. אחד המקצועות המורכבים ביותר שאני מכיר הוא ניהול כסף. יש בו צורך באחריות רבה ושימוש בניסיון שלא יסולא מפז. לצערי, לא אחת אני נתקל באלה שהחליטו, כשפרשו, להעביר את כל ניהול ההון לידם, אך לאחר שנים הם מגלים ומבינים שזה לא בשבילם... העברת השרביט אינה מסמנת כי הם לא יכולים. היא מסמנת בצורה ברורה כי הם הבינו במה אנו מתמקצעים.
ועל כן: המקצוע שלי הוא הטוב ביותר בעולם.
© כל הזכויות שמורות לרן חובב- מומחה למיסוי ולפרישה