ישראל זקוקה ליסודות
(וגם הביטוח הסיעודי!)
מקריסת החניון לקריסת החיסכון
הנכד והסב:
הנכד: "סבא יקר, כשכבר לא תהיה פה, בין החיים: מה תשאיר לי?"
הסב: "נכד יקר, אשאיר לך ממון רב, שחסכתי במהלך כל חיי."
הנכד: "רק ממון?"
הסב: "נכדי, מדוע אתה שואל כך? כלום לא תרצה את כספי?"
הנכד: "סבא יקר: את הממון שתשאיר לי אדע לבזבז ולחיות טוב - בזכותך. אך מה עם הבאים אחרי?"
הסב: "ומה שאשאיר אינו מספיק טוב בעבורך? כיצד אוכל לסייע לדורות הבאים אחרייך?"
הנכד: "סבי היקר: הייתי רוצה שתוריש לי דרך. השאר בידי מתכון לחיים, שאותו אוכל להעביר לדורות הבאים. הכסף - כידוע לך - חולף כמו הרוח. המורשת של סבא ושל עוד אנשים כמוך מאירה את העולם ונוצצת ככוכבים. היא תעזור לי לנווט בכל עת. היא אפילו תייצר ממון, אך תספק אושר לנצח. סבא: אני זקוק למפת דרכים! אל תשאיר לי באר מים. למד אותי איך לחפור ולבנות אותה, כך שאוכל להעביר את המורשת הזו לדורות הבאים."
דמעה ניגרת מעינו של הסב.
אומרים שנבואה נתנה לשוטים – אולם... זה שמסוגל לראות קדימה ולנסות לחשוף את העתיד שמפניו כולם חוששים, יוכל לעמוד בראש המחנה, להתריע ולהזהיר. הוא אולי אף יזכה לשנות עתיד וגורל.
כאשר אדם טועה, לפעמים חייו משתנים. כאשר המנהיגות טועה, היא עלולה להעלות כקורבן אומה שלמה. אם טעיתי בהנחות ובכיוונים הנדונים במאמר הזה, אשמח לעמוד על טעותי. אם הכתוב יצליח - ולו במעט - להציף ולאתגר את הבעיות האמיתיות הניצבות לפני החוסכים, אדע כי את מחויבותי לקוראי עשיתי.
לפחות במאמר זה "אשחק את השוטה", אך מצפוני יהי נקי ושקט. אדע כי כתבתי ניסיתי והדרכתי. במהלך הקריירה שלי אני משתדל אני שלא להיות כמו כולם, לא לחשוב כמו כולם. לעמוד במקום הרחוק, בקצה הצוק ולהביט במתרחש: כשהשמש זורחת וכאשר הגשם יורד. כאשר הברקים מביאים רעמים. אני מנסה לזהות ולראות תהליכים: הרי שם, באופק נמצאים צאצאיי ונכדיי. האם איני אחראי לגורלם? את מזוני שלי גידלתי בשדות בהם הלכתי. יש ספק אם מישהו הכין את הקרקע בעבורי - אך אני מה? מה אני מכין בעבורם? היכן החזון?
קריסת החניון: לצורך גילוי נאות: אין לי ידע בהנדסה. אפילו כדי לבנות סוכה אני נעזר באשתי רחל היקרה... אבל לא צריך להיות מבין גדול בהנדסה כדי להבין מה קרה לחניון שהתמוטט: חניון הוא מבנה שאמור להיבנות עם יסודות חזקים למשימותיו. הוא אמור לשמש לזמן ארוך ובו יוכלו כלי הרכב לחנות בביטחה. במקום זאת, אלה שהיו אמורים לבנות אותו לתלפיות, כזה שיוכל להחזיק טונות רבות של משקל מכוניות, בחרו (כנראה) לקצר דרכים ולחסוך בעלויות. הם הכריזו אפילו: "אין צורך במהנדסים. את החניון יבנו אדריכלים". מבלי לזלזל בכישוריו של אדריכל, הוא אינו מוכשר לתכנון של יציבות החניון. החברה הבונה עשתה זאת בעבור חיסכון בעלויות ובכסף. המחיר - כידוע - היה חיי אדם.
יש לאירוע זה קשר ברור לעולם החיסכון לפרישה. ברור כי כולם מנסים לחסוך ולקצץ בעלויות. הפנסיה היא לא כאב-ראש ... כשהראש כואב לוקחים כדור וסביר להניח שהכאב יחלוף. את ה"כאב הפנסיוני" לא חשים במהלך השנים החולפות, אך הוא יורגש היטב בסמוך לגיל הפרישה - ואף כדור של חברת תרופות לא יעביר אותו... מה שלא הובן בגיל 30 כבר לא ניתן לתיקון בגיל סמוך לפרישה.
אחים חוסכים יקרים: קומו התעוררו! הפנימו, לכו ועשו!
אני מאשים: מדינת ישראל התפרקה מחובתה כלפי אזרחיה ושלחה אותם למדבר הפנסיוני, לחפש בו את גורלם.
עד לשנות ה- 90 ומשנות ה-90 והלאה: עד לשנת 1995 הייתה נהוגה בישראל פנסיה תקציבית. בפועל המדינה מימנה את רווחתם של האזרחים בפרישה מתוך תקציבה. הייתה וודאות מוחלטת של שיעור החיסכון לזכויות ולפנסיה הצפויה: בדרך כלל עד ל- 70% מההשתכרות במהלך שנות העבודה.
משנת 1995 ואילך, המדינה החליטה להפעיל תוכנית התנתקות מעתידם של אזרחיה ושלחה אותם מ"גן העדן הפנסיוני" אל "בזיעת אפיך תחסוך לפנסיה". ישראל הפכה להיות בין המדינות הראשונות שאימצו גישה זו.
הסיבה שבעטיה הפכה הפנסיה תקציבית לעול על תקציב המדינה אינה השיטה, אלא האחראים לה: אלה שהיו אמונים עליה, שליחי המדינה. התפתחו תופעות "חזיריות", נגרמו עיוותים והתרחשה עלייה בשיעור הפנסיה למגזרים מסויימים - שלא בצדק.
אין לטעות: אין לי כל מחלוקת על המעבר לשיטה החדשה, אך כדי לחנך ולהרגיל את הציבור המדינה הייתה חייבת להשקיע משאבים אדירים בחינוך ובהסברה אודות החשיבות של החיסכון לפרישה, להתחלת תהליך החיסכון מוקדם ככל האפשר, לעודד, לתת תמריצים לדור הוותיקים, להפקיד כספים על ידי הסבתות והסבים עבור הילדים ועבור הנכדים. דבר לא נעשה!
שכר, יוקר המחיה והחיסכון: איך אפשר להסביר את הפער הזה: מחירי הסלולר ירדו בעשרות אחוזים, אך מחירי הדירות ומחירי המזון נסקו במאות אחוזים? הסיבה לכך היא שינויים שהמדינה ערכה במדדים הקובעים את האינפלציה. השינויים בהשפעה היחסית של מוצרים ושירותים שונים על המדד הביאו למצג-שווא שעל פיו
השכר עלה, כביכול, כאשר בפועל יש קיפאון בשכר העובדים. לעומת זאת, נוצרה עלייה מטאורית במחירים שהם מרכיב חשוב באיכות החיים של האזרחים: דיור, מזון, השכלה. כל אלה קשורים בחבל הטבור לחיסכון ארוך הטווח: כאשר ההכנסה הפנויה הנותרת בידו של האזרח הולכת וקטנה, הנטייה לחסוך הולכת וקטנה אף היא. במקביל, הנטייה לצרוך באשראי הולכת וגדלה. זה התהליך שבו נמצאת המדינה כבר יותר מעשור: קיטון בהכנסה, קיטון בחיסכון ועלייה באשראי. מה יכולה המדינה לעשות? הרבה מאד! במקום הפרחת סיסמאות ומדיניות של פוליטיקת טיוחים, היא יכלה להגדיל את היבוא בענף המזון, להגדיל את ההיצע בדיור והשקעה גדולה יותר בחינוך.
פנסיה ברירת מחדל: חיסכון ופנסיה הם לא מוצר פאסיבי: פנסיה אינה כאב שיניים... בכאב שיניים הגוף מאותת מיד על הבעיה. האיש הסובל ניגש לרופא השיניים. זה מאתר את הבעיה הגורמת לכאב, מטפל ושולח הביתה. בפנסיה הכאב אינו מורגש. כאשר הוא מתפרץ זה כבר מאוחר מדי! הפנסיה לא נוצרת באופן פאסיבי. החיסכון לפנסיה הוא תהליך אקטיבי. מה עשתה המדינה? החליטה בעבור החוסכים כי הפנסיה היא תוצר פאסיבי:
פנסיית מחדל: החברות המנהלות כיום את כספי הפנסיה והחיסכון נמצאות בתהליך מתמשך של ירידה ברווחיות. לכן הן חייבות להצטמצם תפעולית ובמקביל לנסות לנהל כמה שיותר כסף. הן נענות לכל הזדמנות כזו, מבלי להביא בחשבון את המשמעויות: העדר תקציבים וחוסר משאבים מקצועיים בניהול הכספים. התוצאה היא "פנסיית ברירת מחדל". בפעם הראשונה בהיסטוריה וללא כל מחשבה לטווח ארוך, המדינה מוציאה מכרז בעבור אזרחיה כשהפרמטר היחיד בו הוא המחיר. הגופים המסחריים שנבחרו, מודעים לאי-הרווחיות וחוסר היכולת שלהם לספק שירות תמיכה במוצר החיסכון ארוך הטווח, אך הם שם במודע, בבחירה.
בנוסף, המדינה נותנת עתה מנדט לגורמים מקצועיים לאמץ את שיטת העבודה של אנשי המקצוע בתחום הביטוח והחיסכון. עוד תתפתח כאן תעשייה של ייעוץ בתחום הפנסיוני לעזרה בתביעת הזכויות תמורת אחוזים: עשרות ומאות אלפי שקלים. לחילופין, בטווח הקצר, יבחרו החוסכים להעביר את החסכונות שלהם מהקרנות הוותיקות לקרנות ברירת המחדל. כאשר ירצו החוסכים לשוב אליהן, בטווחים הבינוניים והארוכים, ייתכן שיאלצו לשלם "מחיר כניסה" או דמי ניהול יקרים יותר. זאת מכיוון שהקרנות המאוזנות לא תוכלנה להרשות לעצמן לקלוט עמיתים מקרנות המחדל - שצפויות להיות גרעוניות. מומלץ כי כל עמית בקרן פנסיה חדשה וגדולה לא יזוז משם. בכלכלה ידוע כי אף מודל עסקי לא מחזיק מעמד עם דמי ניהול אפס - ואם כן, אז רק בתחילה. הסוף יהיה דומה לחניון שקרס!
אם ניהול כספי הפנסיה היה עסק ריווחי, כנראה שהמדינה הייתה משאירה את הניהול בידיה!
מדינה ושליחים: ייעוץ לחיסכון? מסתבר כי אין מוצר חשוב ממנו. אנשים בוחרים במנהיגים, שוכרים אנשי מקצוע ובעלי מלאכה כדי שיתנו להם עצות נכונות ויובילו אותם בדרכים. בעת מלחמה המפקדים המוכשרים הם אלה שמראים איך לנצח ולהכריע מערכות. ייעוץ אינו רק מילים. הוא הדרך המקצועית שיסלול איש המקצוע, כאשר הוא מתאים אותה לחזונם וליכולתם של המבקשים.
בעולם החיסכון הפנסיוני התרחש דבר מוזר: המדינה שלחה שליחים (סוכנים/מנהלים, משווקים, מנהלי השקעות, מנהלי כספים) למלא משימות: לתת ייעוץ פנסיוני ולנהל כספים פנסיוניים, כאשר היא יודעת מראש שבכלים שהיא מעניקה להם אין להם כל סיכוי. לחוסכים הקרב הזה כבר אבוד ומה המדינה עשתה? היא עומדת בצד, מחככת ידיה ומצליפה בשליחים - כאילו הם האשמים במשבר הפנסיה. הרי היא בעצמה פרקה את המערך הקיים, כאשר החליטה בשנת 2008 שהיא נכנסת לנעלי הייעוץ הגדולות. במחי-יד הפכה המדינה את כל ההפרשות של החוסכים לקצבה. ברגע שבו כל האפשרויות לחיסכון הצטמצמו לאפשרות אחת - קצבה, היא בעצם מחקה את מרחב התמרון למי שהיו אמורים להיות יועצים והותירה שוק של תארים מרוקני כל תוכן.
אם כך: לשם מה זקוק החוסך לייעוץ? אם במרכול החיסכון לפנסיה יש רק מוצר אחד: "קצבה". מסתבר כי ההבדלים בין המוצרים השונים אינם קשורים לתואר כזה או אחר, אלא למקצועיותו ורצינותו של נותן השרות - בין אם זה ייעוץ או שיווק. לשם מה נתנה המדינה הזדמנות לאנשים ללמוד, להשתתף בהכשרות ולעבור מבחנים, אם במחי יד היא מבטלת ומעקרת את הצורך בהם? הרי לכם ג'ונגל פנסיוני.
מנהלי השקעות או השקעות מתנהלות? החיסכון הוא הילד הכי מפונק שאי פעם היה לכם... אם לא תטפלו בו כראוי מיד יצעק, יבכה ויברח מכם. כפי שמטפלים בילד מפונק. גם בחיסכון ההורים זקוקים למשאבים: טיטולים, מטפלות, שמירה חינוך וכיו"ב. כל אלה הן עלויות כספיות. באנלוגיה פשוטה: כיצד תוכלנה החברות לשלם לאנשים מוכשרים שאמורים לנהל בעבור הציבור את הכספים בפנסית "ברירת המחדל" החדשה, אם הרווח שלהן אפסי? המסקנה המתבקשת: הכספים לא ינוהלו אלא יתנהלו... והחוסכים "יאכלו" את מה שיצא . כספי החיסכון לא יהיו מנוהלים אלא מתנהלים.
פנסיה וריבית: לפי המצב האקטוארי בקרנות הפנסיה, הריבית בשנים האחרונות היא אפסית וצפויה להיות כזו בשנים הקרובות. התשואה לפיה מחשבות קרנות הפנסיה את רווחיהן היא בת 4% לשנה. כבר היום מלמדים החישובים שהפנסיה העתידית צפויה להיות פחותה ב- 30% ממה שציפו ממנה. יש להוסיף לכך את הגירעונות האקטואריים ותביעות הביטוח של עמיתים. הכתובת היא כבר על הקיר: המשמעות היא שכספי החסכונות שאמורים להספיק לתקופה ארוכה יותר - בשל העלייה בתוחלת החיים – כבר לא יספיקו! (תוחלת החיים צפויה לעלות משמעותית עד שנת 2030: כיום תוחלת החיים הממוצעת של גבר היא 84 שנים. זו צפויה לעלות בשנים הקרובות ל- 90 שנה.) הסכומים שנחסכו יתחלקו לאורך שנים רבות יותר והפנסיה תקטן בהתאם. כבר כיום מדובר על כך שהחוסך הממוצע מצליח לחסוך רק שליש מתזרים ההכנסות שיידרש לו בהמשך חייו בפרישה.
הפרשנים והטריבונה: העוסקים בעשייה טועים לעיתים. ביקורת בונה היא חשובה מאוד לתיקון תהליכים והחלטות לא מוצלחים. פרשן כדורגל שמעולם לא היה שחקן בעצמו, חייב להתאמץ יותר בלימוד והבנת המשחק, כדי שיוכל לפרש אותו באופן מקצועי. כך גם בענייני החיסכון: מעל כל במה, מאחרי כל מיקרופון ובכל מדיה תקשורתית ניתן למצוא את הפרשנים, זועקים וצועקים. מרביתם מעולם לא היו "במגרש" החיסכון הפנסיוני כפעילים. מרבית הביקורות מתלהמות וחלקן אף מסיתות. כך נוצר ונצבר זעם ציבורי. במקום לגשר גשרים הם מניחים מוקשים.
לדוגמה, כדי לנסות ולפתור את בעיית הנדל"ן הוכרזו המשקיעים כ"אויביי הזוגות הצעירים". מה חושב לעצמו עכשיו זוג צעיר השוכר דירה ממשקיע נדל"ן? "האיש הזה, הטייקון הזה, שמשכיר לי את הדירה..." לך תסביר לזוג שחלק גדול ממשקיעי הנדל"ן האלה הם אנשים שחסכו כספים לפרישה וזוהי הכנסתם. הוסף והסבר שאלמלא משקיעי הנדל"ן, לא היו רוכשי דירות - ואז לא היו כאלה שמעסיקים פועלים, זגגים, רצפים, מנופאים, חשמלאים ושאר בעלי מלאכה. אך כל זה נעלם מהעין. ההסתה משרתת את המטרה.
אות גישה קיימת גם בחיסכון ארוך הטווח. ניתן היתר "לרקוד על דמם" על אלה שזה מקצועם... מנהלי הכספים הם ה"חזירים", מנהלי קרנות הפנסיה הם האשמים. האצבע מופנית לסוכנים כולם. נשאלת השאלה: האם לא היה יותר טוב שבמקום להאשים, המדינה תיקח תחת אחריותה את ניהול החיסכון ארוך הטווח. המדינה הרי השאירה בידיה נכסים: מנהל מקרקעי ישראל, מפעל הפיס, הקרן הקיימת. מדוע לא כך בחיסכון? כי כנראה נוח יותר להאשים מאשר לשאת באחריות!
פנסיה, דמוגרפיה וגיל פרישה: הדמוגרפיה היא חזות הכל. התיאוריות הכלכליות מתבססות על תנועות ומודל התנהגות דמוגרפית. הן חוזות כי השינויים הדמוגרפיים בישראל ירוקנו את קרנות הפנסיה. ישראל מוקפת באיומים ביטחוניים רוב הזמן. אלה יונקים מהתקציב ומעוגת הכספים משאבים רבים. מסתבר בדיעבד כי חלקם הוצאו (בוזבזו?) על איומים מיותרים... והנה כבר מצוירת מפת איומים חדשה!
מה שיכריע את גורל הפנסיה בעשורים הקרובים הוא הדמוגרפיה: הזדקנות האוכלוסייה ומגזרים שלמים שאינם חלק ממעגל העבודה. מספרם של האזרחים שמשתתפים במעגל העבודה הולך וקטן אל מול אלה שאינם משתתפים. לחלק מאלה שאינם משתתפים המדינה העניקה את הפריווילגיה של קבלת תשלומי קצבה ותמיכה בסקטורים ייחודיים. המדינה מממנת אוכלוסיות הולכות וגדלות שלא משתתפות במעגל העבודה ואינן משלמות מיסים. בסופו של דבר לא יהיה מנוס מהעלאת גיל הפרישה - כדי לגבות כמה שיותר מיסים ולדחות את מועד תשלום קצבת הזקנה של אלה העובדים, כדי לממן את כל יתר האוכלוסיות. זה מתכון פשוט, של הוצאה ציבורית הולכת וגדלה, בגלל השינויים הדמוגרפיים. מצד שני ההכנסות הולכות וקטנות. בעוד פחות משני עשורים הציבור הישראלי לא יוכל לשמור על רמת החיים בפרישה. כרגע המדינה עומדת מנגד. נדמה כי מקבלי ההחלטות של היום מעריכים כבר לא יהיו כאן מחר, כדי לתת את הדין. הם מחלקים שלל היום ומשתמשים בו כדי לבצר את מעמדם. והאזרחים מה יהיה איתם? תרחישים גרועים צופים אפילו מרי או מרד אזרחי וחבל שכך.
קריסת הביטוח קולקטיבי: הכתובת "צעקה" מעל הקיר! בשנות ה- 90 המוקדמות היה ברור לכל שהביטוחים הקולקטיביים הסיעודיים הם בחזקת פצצה מתקתקת. היו אז כבר רבים שטענו כי המודל הקולקטיבי יתפוצץ בפניהם של המבוטחים. בשנה האחרונה המשבר הזה התפרץ - והיום הוא נמצא בנקודה שבה מבוטחים רבים עלולים למצוא את עצמם ללא כל כיסוי ביטוח סיעודי לאחר חיסכון של שנים ארוכות. בדרך למצב הזה נלקחו כמה החלטות מוזרות של המדינה, כמו זו מראשית שנת 2004, שבה ניתן היתר להמשכיות תשלום הפוליסות - במקרה של עזיבה של הקולקטיב - בפרמיות (תשלום חודשי) יקרות יותר במאות אחוזים. גם כאן חברו אינטרסים של וועדים חזקים יחד עם הרגולטור. אלה חיפשו ביטוחים זולים והרגולטור, בידיעה, בחר לעצום את עיניו. (וקיים חשד כי ביום למחרת הפך למועסק בחברת הביטוח...) הקשר בין קריסת החניון לקריסת הביטוחים הסיעודיים ברור.
ייעוץ פנסיוני בבנק: ראוי לקבורת חמור. בשנת 2005 היו כותרות מרעישות: ההבטחה הגדולה של "מחזירים עטרה ליושנה" ויהיה ייעוץ פנסיוני בבנקים. כל עם ישראל, בואו בהמוניכם! פורסמו תוכניות ומצגות והובטחו הבטחות. הבנקים יצאו בפרסומות לציבור ובהכרזות. לפתע, ממש ברגע אחד, הכל התאדה! לאחרונה הודיעו הבנקים כי הם אינם יכולים עוד להעניק ייעוץ פנסיוני חינם. הם חייבים לגבות אלפי שקלים תמורת הייעוץ. מה קרה? להיכן נעלמה ההבטחה לייעוץ פנסיוני נגיש בחינם? הבנקים הם כזכור גופי אשראי. לראשונה הם נתקלו במתן ייעוץ ולא בגביית ריבית... לקח להם כמה שנים לגלות שהשירות גורם להם להפסד: במתכונת הנוכחית שבה הם מקבלים עמלות ייעוץ מהחברות המנהלות, התמורה לא מצדיקה עצמה. עכשיו הבנקים - אם יישארו בתחום הפנסיוני - יגבו כסף גם מהמוצר עליו המליצו וגם בגין הייעוץ. זה יהיה כנראה שירות המיועד אך ורק למי שידו משגת לשלם אלפי שקלים.
מה צפוי? שעון הפצצה החברתית מתקתק בקול רם האם מרי אזרחי עלול להתפרץ על רקע כישלון החיסכון ארוך הטווח ואי-המוכנות של האזרחים לפרישה? אם לא יתרחש בישראל "נס מנהיגותי" ייראו בארץ נחשולי אדם יוצאים שוב לרחובות כשהם טעונים בכעס בן שנים ארוכות. מדינת ישראל ומנהיגיה לא מסוגלים כיום לקבל החלטות לטווחים ארוכים. במקום זה הציבור מקבל תיאטרון סוריאליסטי שבו כל צד מנגח את רעהו ובו כל צד בטוח כי תורתו היא תורת אמת. אף צד אינו מוכן או מסוגל להקשיב ואינו מגלה גמישות.
הפלגנות משרתת כיום את הפוליטיקה בישראל. היא מקימה ומפילה קואליציות מכל כיוון של המפה הפוליטית. אין כיום יכולת מנהיגותית למשילות ולהליכה למעשים. התוצאה היחידה של המחאה החברתית של שנת 2011 הייתה זריית חול בעיני הציבור. מחירי הדירות והמזון המשיכו לעלות. נוצרה אווירת הסתה כנגד מי שמוגדרים טייקונים, בעלי הון ומפעלים, אך מאז לא נפתח מפעל אחד חדש בארץ ומפעלים רבים העבירו את קווי הייצור מחוץ לישראל. בהמשך לכל אלה, האזרח עסוק היום בתשלומי המשכנתא, בהחזר חובות, בנסיון לראות דרך "רימוני העשן" המפוזרים סביב לכל נושא. הוא אינו פנוי כדי להבין מה צפוי ומה עלול לקרות.
אם לא יחול שינוי במדיניות ישראל, היא עלולה למצוא עצמה מפולגת, מפוצלת ונלחמת בעצמה. החיסכון בישראל מחפש מנהיג.
ליווי אנושי של יועץ לחיסכון לפרישה יהפוך לאחד המוצרים היקרים והנחשקים. רק אלה שיהיו מסוגלים לממן זאת יוכלו להרשות זאת לעצמם. לכו הצילו את עצמכם, כי המדינה לא תדאג לכם. בחרו לכם מנהיג לחיסכון!
בהצלחה.
רן חובב, מומחה למיסוי ולפרישה ©
המקצוע שלי הוא הטוב ביותר בעולם. בזכותה של אשתי אני מה שאני.
הנתונים הינם למועד כתיבת המאמר. המידע כולל הערכות ואומדנים שמטבע הדברים אפשר ויתבררו כחסרים/בלתי מעודכנים. אין לראות באמור לעיל משום המלצה לביצוע פעולות ו/או ייעוץ, המידע המוצג הוא לידיעה בלבד, ולא מהווה תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם. הכותב לא אחראי לכל נזק, אובדן, הפסד או הוצאה מכל סוג שהוא, לרבות ישיר ו/או עקיף, שייגרמו למי שמסתמך על האמור במסמך זה, כולו או חלקו, ככל שייגרמו, ולא מתחייב כי שימוש במידע הכלול במסמך זה עשוי ליצור רווחים בידיה עושה בו שימוש. כל העושה במידע הנ"ל שימוש כלשהו – עושה זאת על דעתו בלבד ועל אחריותו הבלעדית.
קרדיט תמונה:
http://www.freepik.com