פרישה: תכנית "ריאליטי" של הישרדות
עולה לנו... כמה באמת עולה לנו?
אחת השאלות שאיתן אני מתמודד במפגשים עם פורשים (עם חיוך גדול על פני!): "אמור, רן, על פנסיה משלמים מס?"
כתשובה, אני לוקח את ידי, מניח על כתפו של השואל, מביט בו ועונה "מאין הרעיון כי אין צורך לשלם מס על הפנסיה?"
האיש אומר: "מה, זה לא ברור? כל חיי עבדתי קשה כל כך. חסכתי גרוש לגרוש. שילמתי כל כך הרבה מיסים. מה, לא הגיע זמני לנוח מכל המחויבויות? יש לי עוד כל כך הרבה מה לעשות!"
אני עונה: "אני מבין את ההיגיון בדבריך, אך המציאות שונה. בפרישה המיסים ברובם אותם המיסים."
והוא: "אז אמור לי, רן: איך אני הולך לחיות בתקופת הפרישה?"
כמה זה עולה לנו? ועם מה אנו בדיוק מתמודדים?
אם בגיל פרישה אכן היו האנשים פטורים מכל תשלומי המיסים והיו זכאים לקצבאות ביטוח לאומי הולמות, אז פרמטר הכסף היה הופך לפחות רלוונטי.
בפרישה יש שני פרמטרים חשובים ודומיננטיים: הבריאות וכמות הכסף. זה נשמע לא כל כך נעים, אך זו האמת. תוחלת החיים מביאה אתה התמודדות לא פשוטה: שימור וצמיחה של המקורות הכספיים. זו הדילמה: הגידול בעלויות בריאות, האינפלציה ותוחלת חיים ארוכה יותר יוצרות שילוב המחייב ההכנסה גדולה יותר– למשך זמן ארוך יותר.
פרשנו, ההוצאות יורדות או עולות?
ההוצאות שלנו בפרישה עולות. העלייה בהוצאות שונה ממשפחה למשפחה. זה בעיקר עניין של סדרי עדיפויות: יהיו כאלה שירצו ושייצאו למסעות, שיתחילו בלימודים או יטפסו על הרים, אך עצם העובדה שמשתמשים יותר במשאבים פרטיים היא חשובה: צורכים יותר חשמל, שירותים, דלק לרכב, הוצאות ביטוח וכו' שהיו ניתנים לנו כחלק מהטבות השכר. מרגע הפרישה אנחנו הופכים המממנים של כל אלה וזה שונה לגמרי ממה שהיינו רגילים כאשר היינו עובדים. יתר על כן: הוצאות הבריאות והביטוח תמשכנה לטפס ככל שאנחנו מתבגרים. פרישה היא בעיקרה אירוע כלכלי. איכות החיים קשורה לכמות המזומנים והנכסים. אין מדובר במותרות, אלא ביכולת לקיים עצמנו באותה רמת החיים שאליה הורגלנו.
כמה כסף נחוץ כדי לפרוש?
תוחלת החיים בפרישה נאמדת בכ 25-30 שנה. זוג גמלאים זקוק לכ- 16,000 ₪ נטו לחודש למחייתם בלבד. זאת בהנחה כי אין חובות או הלוואות. עכשיו עשו את החשבון: הם יזדקקו למקורות כספיים בסביבות 5,000,000 ₪, נכון שאם לאחד מבני הזוג פנסיה גבוהה: נניח כ- 15,000 ₪ נטו לחודש, אזי מצבם של בני הזוג יציב ומובטח. אך בעידן בו הפנסיה היא "משתתפת ברווחים" וכאשר תוחלת החיים במגמת עלייה, החברות שמשלמות לנו פנסיה יציעו פחות רנטה חודשית על סכום דומה שהיה נצבר לפני 20 שנה. כתוצאה ממגמה זו החיסכון הפנסיוני המסורתי הופך למשני וסכומי הקצבה נמוכים יותר ופחות מובטחים. על כן החיסכון הפרטי הופך עיקרי והחיסכון הממסדי הופך, אט אט, למשני. החיסכון הפרטי הוא זה שיישא בעיקר הנטל הכלכלי בעת פרישה.
"סועדים" שני דורות:
מצד אחד יש לעזור לילדים. מה שהיה קשה עבור ההורים: קשה אך אפשרי, עבור הילדים זה ממש לא אפשרי. הצרכים שלהם והתמיכה בהם רק הולכים וגוברים. זה לא נגמר רק בעזרה לילדים. גם ההורים של ההורים חיים יותר ויש לסעוד אותם ולדאוג גם להם. אם יש להורים ממון מספיק על מנת לשלם בעבורם, אזי שפר מזלנו. במרבית המקרים מדובר בדור שעבד שנים אך החיסכון שצבר אינו מספיק ולכן נדרשים האלה שבאמצע לעזור כלכלית גם להורים.
בריאות וסיעוד:
"אל תשליכני לעת זקנה ..." כתוב בתנ"ך. יש להניח כי אם הפסוק הזה היה נכתב היום היה מתווסף משפט: "אל תשליכני לעת זקנה, בהנחה שיש לך את הכסף..." הוצאות הביטוח והסיעוד תמשכנה לעלות ואיתן חוסר הוודאות לתמורה שנקבל. אי הוודאות הולכת ועולה. ידוע כמה אנחנו נדרשים לשלם, אך לא ממש ברור כמה נקבל. דבר אחד בטוח: עלויות הביטוח הסיעודי תלכנה ותתייקרנה, עד כדי כך שלעיתים במצב כלכלי-משפחתי מסוים לא תהא כדאיות לרכוש הסדר ביטוח סיעודי.
מיסים:
הגמלאים משמשים כ"תרנגולי הכפרות" של מצוקות כלכליות. מגמה של עליה או הפחתה בשיעור המס תלויה באופן ישיר במצב הכלכלי – המאקרו. כאשר המדינה נקלעת למצוקה היא תמיד "דופקת על אותן הדלתות". כל מי שאין לו לובי פוליטי או וועד חזק והסיכוי שהוא ייצא לרחובות קטן. אלה תמיד תהיינה אותן האוכלוסיות. ביניהן גם אוכלוסיית הפורשים. העלאת המיסוי על רווחי הון תפגע בשיעור התשואה שלהם. אמנם יש כאן אלמנט של תיזמון: אם פרשתם בתקופות שבהם המצב הכלכלי טוב, אזי הסיכוי להיפגע מגזירות נמוך, בהתאם למצב.
ריבית נמוכה:
סיכון גבוה, העדר הבטחת התשואה וחוסר היכולת להבטחת תשואה גורמת לתופעה בה אוכלוסיות כדוגמת אוכלוסייה בפרישה תרות אחרי תשואה. בעיניהם, הריבית היא "הפירות" לכסף. התלות בין הריבית לרמת החיים גורמת לכך שבתקופה בה הריבית נמוכה היא דוחפת לפעמים לקיחת סיכונים לא מחושבת: "אם כולם קונים נדל"ן בארצות הברית זה טוב גם לי!..."
באחת ההרצאות שלי הסברתי כי תשואה היא במונחי נטו ולא ברוטו: נניח כי אני מקבל תשואה של 10% על ערך הדירה בארצות הברית, אך ירידת ערך הדולר, המיסוי והתחזוקה שלה תשחק את כל התשואה ואף תגרור הפסד. זאת מבלי להזכיר מלכודות מס (ירושה, מכירה ועוד). המחיר של אי לקיחת סיכון מחושב עלול, במצבים מסוימים, להיות בלתי הפיך.
אינפלציה:
תלוי מי סופר, מודד ומפרסם אותה. בכל הסקירות הכלכליות שלי אני מקפיד לכתוב שיש מדד אותו מעריכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ויש מדד "חובב"... זה מעקב פשוט אחר ההוצאות המשפחתיות שלנו. אני כותב בברור כי מי שטוען שהאינפלציה בישראל עומדת על 3% כנראה חי בלה-לה-לנד! האינפלציה האמתית היא גבוהה בהרבה! זה קשור מאד לאוכלוסיות שכבר אינן עובדות - ומדוע? כי כאשר אתה עובד, ההשתכרות שלך מפצה על יוקר המחיה דרך תוספות שכר. גם החיסכון הפנסיוני שהוא ברובו על חשבון המעסיק מפוצה במידת-מה. אך מה יעשה גמלאי שיש לו פנסיה של 7,000 ₪ וקיבל תוספת 2% כאשר יוקר המחיה עלה בסביבות 8%? ערכה של הפנסיה נשחק וכך זה עם חלוף הזמן והשנים. ערך התשלומים מקרנות הפנסיה לא באמת מצליח לשמור על הערך הריאלי האמתי של כוח הקניה. הפרדוקס הוא שבין פנסיה של 4,000 ₪ לבין שכ"ד בן 4,000 ₪, השכ"ד ישמור יותר על ערכו הריאלי בעתיד.
החובות –בפרסומות. הזכויות במערות:
לאחרונה אנחנו מוצפים בפרסומות שעיקרן להזכיר את חובותינו בתשלומי המיסים. אך מתי נראתה פרסומת על זכויות אזרחים? בהתמקדות באוכלוסיית הפורשים ישנן זכויות רבות המגיעות לקבוצה, זכויות שאינן יוצאות לאור ו"שוכבות" ומחכות שיגלו אותן. דוגמאות לא חסרות: ממתן פטור על קצבה תחת נוסחת שילוב, עד הקלה במיסוי רווח הון ועוד.
ייתכן ובעוד שנים לא רבות המונח "פרישה" כפי שאנו מכירים היום, לא יהיה קיים יותר אלא :"עבוד כפי יכולתך"... כבר היום פרישה אינה במונחי "בטן-גב" אלא במונחי הישרדות. מופיעים מונחים ומתווספות עלויות שלא חשבנו כי נידרש לטפל בהם. הפתרון מצוי תמיד בהכרה, בהבנה של המצב שנוצר ובהתאמה אישית לאתגרים החדשים.
הרצאה: כמה זה עולה לנו