תוחלת החיים והפנסיה שלכם - כדי שתוכלו לפרוש בכבוד
והנה עוד חגיגת יום הולדת, כל המברכים נאספים. נוסח הברכה של רובם דומה: "עד 120" זו הברכה השגורה כמעט בפי כל המברך אדם ליום הולדתו, בעבר התגשמות הברכה הזו היתה אירוע נדיר, היום היא הפכה להיות ריאלית ולממשית הרבה יותר. זה תהליך טוב מאוד אני מאחל מכאן לכל קוראיי "עד 120".
בעבר רציתי גם לכתוב משפט שכה: "לא חשוב כמה שנים תחיה. הרבה יותר חשוב איך תחייה אותן". אך הבנתי שלא כולם עשויים לפרשו או להבין אותו כפי שהתכוונתי, אז נצרתי אותו בראשי. עתה הגיע הזמן והמקום להעלות אותו על הכתב ולומר:
חשוב מאוד כמה שנים תחיה
אך לא פחות חשוב - איך תחיה אותן.
חיים יותר: הדברים נאמרו כבר מעל לכל במה: אנחנו מאריכים ימים יותר בזכות תזונה נכונה, בזכות מודעות גבוהה יותר לכל הגורמים המשפיעים על ההזדקנות, אך בעיקר בזכות מחקר רפואי מתקדם. מאריכים ימים יותר, אך העלייה בגיל אינה בהכרח עלייה באיכות החיים. העלייה בתוחלת החיים היא בשורה נפלאה לכולם, אך היא מהווה איום על יציבות קרנות הפנסיה והמוסדות החברתיים.
חוסכים פחות: דור הילדים מתחיל הכול מאוחר: מתחיל ללמוד מאוחר יותר, מתחתן מאוחר יותר הופך להורה מאוחר יותר ומתחיל לעבוד מאוחר יותר. ללמוד, להתחתן להפוך להורים – כל אלה הם עניינים אישיים ויש חופש בחירה. מנגד, לחיסכון ולפנסיה יש תאריך התחלה ותאריך סיום. הבעיה היא שהדור הזה עובד פחות, חוסך פחות ומאריך ימים יותר. יש להם תקופת זמן קצרה יותר לחיסכון ויהיו להם יותר צרכים בעתיד.
עובדים יותר: "דור הסנדוויץ'" הוא דור הסבים והסבתות. מצד אחד הוא מוצא עצמו עוזר להוריו שלו, תומך ועוזר. מאידך הוא מוצא את עצמו עוזר לילדיו שלו. אלה נסיבות המחייבות אותו לנסות ולפרוש מאוחר ככל שיוכל. על-כן הוא אינו מפנה את מקום עבודתו לעובדים צעירים יותר. יותר ויותר אנשים מתמודדים על פחות ופחות משרות. היצע עובדים גדול גורם גם למעסיקים להיות קשוחים בתנאי ההעסקה והתגמול.
תוחלת החיים וחברות הביטוח: את רוב הכספים הפנסיוניים שלנו מנהלות חברות הביטוח. להארכת תוחלת החיים של המבוטחים ישנו אפקט צולב: מחד, חברות הביטוח מרוויחות מכך שהמבוטחים מאריכים חיים שכן ההתחייבויות שלהן בגין תשלום פרמיה לביטוח חיים (ריסק) קטנה. מאידך, עלייה בתוחלת החיים גורמת לכך שמשך ההתחייבות של חברת הביטוח בתשלומי הקצבה ארוכים משמעותית ממה שהעריכו. לכן - בסיכום - הקיזוז בין ההשפעות יוצר הפסד וגירעון לחברות הביטוח.
חיים יותר, יולדים פחות: האוכלוסייה הופכת למבוגרת יותר, תוך עליה דרמטית בתוחלת החיים. כידוע, תוחלת החיים הממוצעת של אדם שנולד בשנת 1900הייתה 30 שנה בלבד. קיימת גם מגמה בה אנשים בוחרים להביא פחות ילדים לעולם. יוצא אפוא כי הצעירים, אלה שצריכים לסחוב את עגלת הכלכלה הופכים לנדירים. העגלה "מתמלאת" בלי הרף בעוד ועוד אנשים מבוגרים. מצב זה מביא לפריון נמוך (תוצר של המדינה). כאן המערכות החברתיות נמצאות במלכוד: הן אמורות להיות ממומנות מתשלומי הצעירים כדי לממן טיפול במבוגרים, אבל לא יהיו מספיק צעירים כדי לשלם את הטיפול בנזקקים. על מנת לממן טיפול זה תהיה המדינה חייבת לאחת מהשתיים: או לפגוע בזכויותיהם של האזרחים או ליצור הלוואות. מקובל להניח שהמדינה רואה את עצמה מעל לכל אזרח ולכן מימון השירותים החברתיים והקצבאות שהמדינה משלמת צפויים להיפגע.
ריבית נמוכה: כולם רוצים תשואה גבוהה אך פוחדים להסתכן - ובצדק. העדר ריבית גבוהה על הכספים מהווה בעיה: הריבית היא המחיר ממנו נהנים החוסכים של היום, על מנת לממן את תשלומי הפנסיה העתידיים. בתקופה בה הריבית היא נמוכה, היא מהווה סיכון פיננסי לחוסכים לפנסיה. היא מעמידה בפני המנהלים דילמה ניהולית (שאני מכנה אותה "כשל בריבית"): אם יפקידו את הכספים בריבית חסרת סיכון, אזי ילינו עליהם כי הם אינם מנהלים מוצלחים. אם ייקחו סיכונים, הם עלולים למצוא את עצמם מסובכים בתאוותו של טייקון... משחק "סכום אפס". הוסיפו למשוואה את עליית תוחלת החיים והנה כתובת אש כתובה על הקיר: "עמיתים יקרים, אנחנו מאחלים לכם עד 120. בבקשה אל תסמכו עלינו!" על החתום: קרן הפנסיה שלכם...
ערפל פנסיוני: הציבור כבר אינו יודע מימינו ומשמאלו. עשרות תקנות, חקיקה, מעברים בין מנהלים עד כדי כך שאין לו מושג היכן כספיו מנוהלים ובנוסף, ההפנמה בדבר השפעת העלייה בתוחלת החיים על רמת החיים הצפויה לחוסכים – כל אלה תורמים לערפל. הספר רב-המכר בעוד עשור יהיה: "מי צימק לי את הפנסיה שלי?"... קרנות הפנסיה עלולות שלא לעמוד בתשלומים אליהם התחייבו. כבר היום קרנות הפנסיה והביטוח הלאומי נמצאים בגירעון אקטוארי. גרעון זה ילך ויגדל ככל שתוחלת החיים תלך ותעלה.
העלאת גיל פרישה: הכול פוליטיקה. בעיני כל אקטואר מתחיל קיימת ההבנה בצורך להתאים את העלייה בתוחלת החיים לגיל הפרישה. בסופו של דבר מישהו בממשלה יאתר עוד "סופר-טנקר" תקציבי. הוא יהיה בדמותו של קיצוץ מאסיבי בתשלומי הקצבה שהחוסכים חשבו שיקבלו. במקום להתאים כבר עכשיו את הציפיות לעובדות, בהתאם למציאות, לאיש אין את האומץ לעשות זאת. זה פשוט מעשה לא פופולרי. מי שעסוק כל הזמן בלהיבחר עסוק בחנופה. מי שישלם את המחיר בסוף הם החוסכים!.
דו"ח מקרן הפנסיה: דו"ח במשמעות כפולה... אכן, בעתיד הוא עלול להיות דו"ח של קנס מקרן הפנסיה! בקרן הפנסיה החדשה קיים מנגנון של איזון אקטוארי, כלומר כאשר עומק המצוקה יהיה מספיק גדול, האוצר יאשר להם להגדיל את תוחלת החיים. זה יבוא לכדי ביטוי בהקטנת תשלומי הקצבה של העמיתים. הדו"ח שאותו מקבלים העמיתים, שבו מופיעה הקצבה הצפויה, אינו לקח בחשבון את העלאת תוחלת החיים. כך, מי שחוסך היום ומצפה לקבל 5,000 ₪ כפנסיה עשוי לקבל בעתיד רק מחצית מסכום זה.
פתרונות:
-
הביטוח הלאומי: חלק יקבלו קצבה. חלק יקבלו מענק. בסוף לא תהיה ברירה אלא לפגוע בתשלומי הביטוח לאומי - קצבאות הזקנה. יהיו כאלה שהפגיעה תמנע מהם טיסה נוספת לחו"ל ויהיו כאלה שידם לא תהא משגת לרכישה של מצרכים בסיסיים. לא יהיה מנוס ממבחן הכנסה ונכסים. מי שמצבו הכלכלי שפיר ויקבל מענק חד פעמי מהביטוח הלאומי. מי שצריך יקבל קצבה.
-
חלוקה בנטל: כנראה שגם לזה הגיע הזמן: למרות הציפיות שהדור הצעיר יישא על כתפיו את הדור המבוגר - בצדק, המציאות מכתיבה אחרת. בסוף לא תהא ברירה והמחוקק יקרא לדגל גם את אלו שכבר פרשו ואת מקבלי הקצבה. אחוז מסוים שעשוי יהיה להיקרא "היטל אריכות ימים" ייגבה מהקצבה. זה יועבר לטובת מימון הפנסיות השוטפות.
-
שינוי בתמהיל ההשקעות של קרנות הפנסיה: לחייב אותן שלפחות 50% מסך הנכסים שלהם יושקעו במיזמים ריאליים כדוגמת נמלים, התפלה, דירות השכרה ועוד.
כפי שכתבתי גם בעבר: האתגרים בהעלאת גיל הפרישה משחקים בין שיקולי כלכלה ושיקולי פוליטיקה. כבר עתה ברור שמערכות הפנסיה חייבות ריענון וחשיבה מחודשת, כדי להבטיח יציבות ארוכת טווח. הנטל חייב להיות מחולק בין מי שמשלמים את המיסים כיום ובין הגמלאים. צריך להכיר בעובדה שהערכות היסוד בדבר הריבית ותוחלת החיים התגלו כלא נכונות. כל השינויים ו"הבזקי החקיקה" נתנו חמצן לתקופה קצרה. הגיע הזמן למהלך שיספק למערכת יציבות ארוכת שנים.
רן חובב - מומחה למיסוי ולפרישה©