הפורשים החדשים
פרישה במציאות חדשה / דור הסנדוויץ':
מי שחשב כי תקופת הפרישה היא תקופת החופש האולטימטיבי, נקודת השיא בחייו של האדם, מקום שבו נותר רק לשבת וליהנות - טעה. המציאות שונה. בפועל, אין בדור הזה פרישה של ממש. התנאים בהם פורשים היום מהעבודה השתנו. עתה הפורשים נדרשים לתמוך בשני דורות: האחד דור הוריהם שלהם והשני דור הילדים.
העלייה בתוחלת החיים יצרה מצב שבו דור ההורים של הפורשים מאריך ימים (וטוב שכך). מחד, החסכונות של דור "בוני הארץ" לא הביאו בחשבון תוחלת חיים ארוכה שכזו ולכן, לעיתים קרובות, נדרשים הפורשים החדשים לתמוך בהוריהם. מאידך, אותם פורשים מוצאים את עצמם נדרשים לתמוך גם בילדיהם. זו מציאות שבה הילדים גדלים פיזית, אך לא באמת "עוזבים את הקן". העזיבה, אם היא כבר פיזית, היא בעצם לא יותר מווירטואלית. הפורשים החדשים נאלצים להתגייס ולעזור כמעט בכל משימה: החל מקניית בית ועד גידול הנכדים.
שתי הדורות - ההורים והילדים - מוצאים עצמם נתמכים על ידי דור הפורשים החדשים: "דור הסנדוויץ'". מלמעלה ההורים, מתחת הילדים ובאמצע הפורשים החדשים. החיים נעשו למורכבים יותר והפורשים נדרשים לקבל החלטות בתחומים שלא התעסקו בהם. זה אינו עניין של "רוצה" או "לא רוצה". זה מחויב המציאות. בתקופה שבה הייתה פנסיה ראויה אחת וריבית גבוהה כמעט שלא היה צורך במעורבות אישית. החיים זרמו במתכונת של טייס אוטומטי. זה היה נכון בעבר. בימינו, כאשר אדם פורש הופכים חייו הפיננסים למציאות מורכבת של קבלת החלטות.
דאגות וחלומות: דור הסנדויץ':
דור הסנדויץ': המונח נטבע כבר בשנות ה- 80 של המאה ה-20. הוא ממחיש מצב אליו נקלעו ילידי דור ה- Baby-Boom בארצות הברית (אלה נולדו אחרי מלחמת העולם השנייה, בתקופה של כ-19 שנים). המשפחה החדשה הפכה, מבחינה כלכלית, למבנה דמוי קובייה: תמיכה בכל הפאות של הקובייה, גם מלמטה וגם מלמעלה - וגם בצדדים.
בריאות: העלייה בתוחלת החיים יצרה מצב שבו הסיכוי להפוך לסיעודי גדל לעין שיעור. החשש להיות תלוי בחסדיהם של אחרים גורר לעתים למעשים בלתי רציונאליים. הפחד הזה דוחף לרכוש כיסויים ביטוחיים שאינם נחוצים באמת. העלות של הביטוחים האלה יקרה ומצריכה מחשבה שקולה. יש לזכור כי תפקיד הביטוח הוא לבטח דבר שאין ברשותנו. כלומר: אם יקרה - חלילה –נזק, סכום הביטוח יפצה אותנו. אך במקרה סיעודי אותם המקורות הפיננסים הקיימים עדיין עומדים לרשותנו: הקצבאות, תשלומי הביטוח הלאומי, תכניות משלימות בקופות החולים. נדרשת מחשבה תחילה: הדאגה מובנת ונכונה, אך האם יש בכלל הצדקה כלכלית להשקעה? לפני כ-25 שנה, חברות הביטוח הציעו מגוון רחב ונדיב של פתרונות לגיל הפרישה. היום אותן החברות כמעט ולא מציעות דבר. הן נזהרות מאוד, בגלל העלייה בתוחלת החיים. כאשר תוחלת החיים הייתה קצרה יותר השתלמו להן התכניות האלה. כיום – כבר לא.
רמת החיים: העלייה בתוחלת החיים יצרה שינוי בגילנות: המונח "זקן" נדחה בבואך לגיל 90. בכנס חשוב בו נטלו חלק גמלאים בני 62-72 הגיעו למסקנה כי רמת ההוצאות לאחר הפרישה עלתה. בעיקר בתחומי תרבות ופנאי, שיפוץ הדירה, כלי-רכב. ישנם בתי עסק שהתאימו עצמם ספציפית לאוכלוסייה זו. הגמלאים של היום מוציאים יותר. ניהול רמת חיים בלתי מחושבת בתקופה שבה אין יותר חיסכון לפנסיה (שבו המעסיק משלם את רוב מרכיבי החיסכון) היא אינה אחראית. בשעה שבה רק נהנים מפירות הכסף, מהריבית ומדיבידנדים תכנון לקוי עלול להביא אף למצב של פשיטת רגל פיננסית. יש להתאים את רמת החיים ליכולות.
זכויות: בעבר תהליכי הפרישה היו פשוטים. היום החוקים והתקנות מורכבים הרבה יותר. הפורשים החדשים מודעים למורכבות התקנות ולעובדה שאיש לא יסב את תשומת ליבם לזכויות המגיעות להם. ישנה הבנה כי הם זקוקים להדרכה. הצורך לליווי אישי קיים במגוון רחב מאוד של תחומים: מיסוי, ניהול עושר, תכנון פנסיוני, ניהול השקעות, ניהול סיכון, ניהול תקציב, ניהול ותכנון מיסוי בהכנסה חודשית, דיווח לרשויות, תביעת זכויות. פעם פרישה הייתה עניין של מספר שנים. היום תוחלת החיים בפרישה התארכה עד 25-30 שנה. מדובר בפרויקט כלכלי גדול. לניהולו כבר לא נידרש רב"ט אלא רמטכ"ל. אחת הבעיות העיקריות היא שבמציאות של היום מעטים הם אנשי המקצוע שיודעים לתת מענה מקצועי ואיכותי על מגוון רחב של נושאים. כאן נדרשת לא רק הבנה בסיסית וידע כללי, אלא מומחיות יתרה בכל אחד מהתחומים, בתוספת יכולת ייצוג. מעבר לכך נידרש הרמטכ"ל האישי ביכולת של אמפטיות, הכלה, הקשבה ומנהיגות אמיתית בדרך להובלה ליעדים.
עבודה ופנאי: תסמונת "הדלת המסתובבת": מצד אחד מוצאים עצמם הפורשים ללא תעסוקה. מצד שני יש בהם שמטפסים על הרי האלפים, שמפליגים באונייה, שמטפלים בנכדים - ובסוף הם גם יחפשו עבודה... יהיו מי שיעשו זאת מסיבות כלכליות גרידא. אחרים יעשו זאת כדי למלא את זמנם. מרבית הפורשים שחזרו לעבודה העידו כי עשו זאת מסיבות כלכליות: לאו דווקא משל עצמם אלא בנסיבות הקשורות לתמיכה בילדיהם. אחת המשימות החשובות בתקופת הפרישה היא למלא את הזמן הפנוי. מי שעבדו כל חייהם בעבור מטרות ויעדים של אחרים מקבלים את ההזדמנות להגשים חלומות אישיים. כאשר הצורך הזה מתמלא, מרבית הפורשים מעידים על שמחה בחזרתם לעבודה.
התחלות חדשות: העלייה בתוחלת ובאיכות החיים גורמת לכך שגיל 70 היום הוא כמו גיל 60 של פעם. החיים במתכונתם העכשווית מכתיבים מציאות שונה. החברה העסקית מחבקת את המבוגרים ורואה בהם פוטנציאל כלכלי גדול מאוד. הולך ונעלמת ההגדרה: "זקנתי - ואני שייך לזקני השבט. עכשיו תפקידי הוא לצפות ולייעץ. אין יציאה מהמעגל החברתי". במקום זה מוצאים יותר ויותר תמונות של סבים וסבתות הנוסעים לטייל בעולם יחד עם נכדיהם. יש להוסיף לכך את אלמנט הטיפוח והמודעות האישית, המקבל תנופה חדשה. מי שבעבר נזקקו לשיניים תותבות קוראים לזה עתה "שתלים"... מכאן הדרך תהיה קצרה לקריירה חדשה. לאו דווקא בתחום העיסוק המסורתי הישן. רבים הופכים את התחביב למקצוע. אני מכיר אדם שהיה בכיר במערכת הבנקאית בישראל, שפרש והפך את התחביב הישן שלו לקריירה חדשה: הוא מייצר יינות. לאחרונה אף זכה בתחרויות יין חשובות בחו"ל. הידעתם כי אתרי ההיכרות לגיל המבוגר פעילים בהרבה מזה של הצעירים?
פרישה מוקדמת: הגמלאים החדשים יחיו שנים רבות יותר מהוריהם ויפרשו מוקדם יותר. במציאות בה עובדים מנסים לעכב ככל שיוכלו את מועד פרישתם ונאבקים להישאר במקום עבודתם (פסק דין אוניברסיטת בר אילן, שרות בתי הסוהר) כמעט שלושה מתוך חמישה העידו כי פרשו מוקדם ממה שתכננו. מצב של פרישה מוקדמת לפנסיה, בהיעדר תכנון נכון עלול להסב נזק כלכלי ממשי. מרבית החוסכים אינם מודעים לכך שניתן להקדים תשלומים מהחסכונות הפנסיוניים. נכון, יש קנס - אך לעיתים הקנס הוא האקט הכלכלי הנכון יותר לעשותו, מאשר לכלות חסכונות או לחיות על הלוואות בתקופת הגישור של עד לזכאות לקבלת הפנסיה.
המשפחה החדשה: המצב הכלכלי מקרין ישירות על המבנה המשפחתי. דור אחד נידרש לתמוך בשני דורות: האחד מעליו האחר מתחתיו. פרישה כזו היא מורכבת כי היא עוסקת בניהול צרכיהם הכספיים של מספר בני משפחה. היא עוסקת במגוון רחב של תחומים: דיור, בריאות, חינוך ועוד. אתגר הניהול הפיננסי הופך למורכב ומאתגר יותר, כי הכסף אמור להספיק לצרכיהם של יותר אנשים. השאיפה לשמירה על רמת חיים אישית טובה מתנגשת בצרכים הכלכליים של ההורים ושל הילדים, כתלות במשאבים העומדים לרשות הפורש.
שלווה: אחת המטרות אותה מגדירים הפורשים היא השגת שלווה ושקט נפשי כלכלי, על ידי תכנון ויצירה של מקורות הכנסה ארוכי-טווח ויציבים. על מנת להגיע למטרה זו הם נדרשים להסתייע באנשי מקצוע. אחת הבעיות המרכזיות בישראל היא שאנשי המקצוע אינם מבינים את הצרכים ולא בקיאים בניהול סיכונים פיננסי של פורשים, בהעדר ראיה ייחודית לצרכיהם. התופעה נראתה לעין במשבר 2008, כאשר הגמלאים ספגו מהלומה של ירידת ערך נכסיהם הפנסיוניים בעשרות אחוזים. הזמן יכול למתן סיכון וסיכון הוא דבר אישי, אך הוא דורש התאמה אישית ולא רוחבית.
מדיניות השקעה: אחת הבעיות המטרידות את הגמלאים היא אימוץ מדיניות השקעה סולידית / ספקולטיבית. להערכתי אין דבר כזה "השקעה ספקולטיבית" ואין "השקעה סולידית". לאלה שלא מאמינים: שאלו את אזרחי יוון, שהחזיקו בחסכונות הפנסיוניים שלהם אגרות חוב של המדינה... מה שהיה סולידי הפך ספקולטיבי! בפרקטיקה, מדיניות השקעה חייבת להיבחן מידי יום. אין זה מחייב לעשות שינוי מידי יום, כמובן! יש לבצע הערכת מצב ולרכוש הבנה בסביבה הכלכלית. אי התאמה של הסיכון לנכסים תגרום, בסופו של דבר, למפח נפש. אחת הבעיות ב-2008 הייתה שלאחר הירידות החדות, היו מי ש"התחפרו" באפיקים סולידיים ובעצם כך גזרו על עצמם הפסד כפול. מדיניות ההשקעה חייבת להימסר לידיים אמונות, המבינות את הצרכים האישיים והמשפחתיים.
אינפלציה: היא האויב הגדול ביותר של מי שפרשו לגמלאות. כל עוד עבדנו הפיצוי האינפלציוני היה בדמות מענקים, הטבות שכר וכו'. כאשר אנו פורשים המגן היחיד הוא אופי ניהול ההשקעות שלנו. ברור לכל האינפלציה האמיתית היא הרבה יותר גבוהה מזו שמדווחת לנו. יוקר המחיה רק הולך וגדל והאתגר שבשימור כוח הקניה של הכסף הופך מסובך יותר. אחת הסכנות היא שמתוך פחד ולחץ בורחים ל"מיתוסים". אחד מהם הוא רכישת דירה. התשואה על ההון ברכישת דירה נעה בסביבות 4% ברוטו , לפני מיסוי (מעל לתקרה של 4,908 ₪ לחודש נכון ל 2013). זאת לפני חישוב התיקונים, האחזקה והוצאות שוטפות נוספות. כמו כן, תמיד קיים הסיכון שבשוכר... כך שלעיתים רבות אין בקניית דירה מגן אינפלציוני. במרבית המקרים הרכישה הופך למלכודת.
רן חובב
מומחה למיסוי ולפרישה ©