פנסיה
היסטוריה פנסיונית... קראו. אני מבטיח: יהיה מעניין!
הבה נשחק את משחק "המילים המסתתרות".
נסו למצוא כמה שיותר מילים החבויות במילה "פנסיה".
לא יאומן כמה מילים מסתתרות שם, בתוך המילה "פנסיה": החשובות לנו כרגע הן: פנס, נס, ואפילו אחד משמותיו של בורא העולם: יה!
האם יש כאן רמז שצריך נס ופנס וגם להתפלל לאלוהים כדי שאולי אולי נגיע לפנסיה?
מאמר זה ינסה לעקוב אחר התפתחות מערכת הפנסיה בישראל. הוא ינסה לשפוך אור ולזהות את התמורות, יעקוב אחרי הרפורמות, יבאר את "בולמוס החקיקה" בשני העשורים האחרונים ויתאמץ לאתר היכן נמצאות הנקודות החלשות.
משבר שהוא הזדמנות: שנת 2008 הייתה "יום כיפור פנסיוני". שאננות של שני עשורים מצד אחד ותהליכים חפוזים של חקיקה הגיעו עד שבר ב- 2008, שנה בה נשברו כל המיתוסים. עד אז היו קברניטי המשק בטוחים כי שוק ההון יכול. הוא התקבל כתחליף לרשת ביטחון ממשלתית. ההנחה הייתה בבסיסה כי הקרנות תשקענה את כספן בשוק ההון והמימון לפנסיה יצמח מההשקעות ולא מהתחייבות ממשלתית. זה המחיש והבליט את הסיכונים במערכות הפנסיה וחזר והציף את הוויכוח: האם המדינה יכולה, צריכה וחייבת להיות מעורבת בחיסכון הפנסיוני? הדיון הציבורי הולך ומעמיק, כולם מאשימים את כולם – אך נראה כי האשם האמיתי מצא לו אליבי...
קראו, החכימו ושפטו.
היה היה פעם... פנסיה וביטוח לכל פועל. לפני שנים רבות נוסדו קרנות הפנסיה הסתדרותיות: "מבטחים", "קג"מ", "מקפת", "פועלי בניין" ועוד. הקרנות עבדו באופן שבו כל שנת עבודה זיכתה את החוסך ב- 2% צבירה וזאת עד ל- 70% מהשכר הקובע לפנסיה. המדינה הנפיקה אגרות חוב מבטיחות תשואה לצורך כך. בשנת 1979 נחתם הסכם קיבוצי ובו נקבע מעבר מפנסיית יסוד (ללא מרכיב ביטוח) לפנסיה מקיפה הכוללת מרכיבי ביטוח שאירים ונכות. נקבע שיעור ההפרשות של העובדים, שהוא 5% מהשכר המבוטח לפנסיה והמעסיק 11%. כבר בשנת 1988 נתגלו גירעונות בקרנות הפנסיה. הוחלט להעלות את שיעור התשלומים בניסיון להילחם בגירעונות עד לשנת 1992 ביטוחי המנהלים העניקו רשת ביטחון לחוסכים. היה ברור לכל אחד כמה יפקידו מתי וכמה יקבל. בשנת 1992 עברו למודל של "שותפות ברווחים" כלומר: מנהלי התוכניות משקיעים בשוק ההון והתשואה אינה מובטחת. משנת 2013 בוטלו המקדמים בביטוחי המנהלים והתוכניות החדשות מנוהלות בערפל פנסיוני מוחלט.
זה מה יש: היום אין מונח שכזה "קרן פנסיה". מדובר בעצם בתיק השקעות, כאשר החוסכים יודעים בדיוק כמה הם מפקידים – אך אין הם יודעים מתי ואיזו פנסיה יקבלו!
רפורמות בחיסכון הפנסיוני:
לעיתים בוחרים שמות שמכוונים לדבר אחד, אך מאחוריהם מסתתרות כוונות אחרות. המילה "רפורמה" נשמעת כאילו מישהו היטיב עם מישהו אחר. כאשר המדינה מכריזה על רפורמה, האזרחים מצפים כי משהו טוב עומד לקרות. האמת היא שה"רפורמות" נכפו עליה בגלל השינוי בתוחלת החיים, הזדקנות האוכלוסייה, הריבית הנמוכה והקיטון בקצב הצמיחה. זה קורה לא רק כאן, בישראל. מדינות שלמות הופכות ל"בתי- אבות", כמו יפן. בישראל שיעור המשתתפים במעגל התעסוקה הולך וקטן. עד שהמדינה השכילה והבינה מה קורה, הלכו והעמיקו הגירעונות. עדיין זכור כיצד ניהלה ההסתדרות את קרנות הפנסיה הוותיקות: הם חילקו פנסיות שמנות ללא כל התחשבות בשינויים הדמוגרפים והאחרים שייצרו גירעונות. פחות צעירים משלמים יותר ויותר פנסיות של המבוגרים. דווקא בישראל ניכר יתרון מסוים: אוכלוסיית המדינה שלנו צעירה, שיעורי הילודה גבוהים – אך השתתפות במעגל התעסוקה והעבודה היא כבר סיפור אחר לחלוטין. אוכלוסיות גדולות בישראל אינן משתתפות כלל במעגל התעסוקה. הלחץ ניכר אצל המחוקקים ואז התחיל "בולמוס חקיקה": עבודת טיוח פנסיונית! המטרות היו אמנם נעלות: ניסיון לחזק את המערכות.
רובד ראשון: הביטוח הלאומי. זוהי בעצם תוכנית הפנסיה המקימה הראשונה. הביטוח הלאומי מבטח קצבאות למקרה נכות, שארים ופרישה. תפיסת היסוד בהקמת המנגנון הייתה הבטחת הכנסה אחידה לכל אזרח תושב המדינה והקטנת פערים. עדות לכך היא שבשנת 1968 אושר תשלום קצבת זקנה גם לקשישים שלא עמדו בתנאי הסף לקבלת קצבה. הקצבאות ממומנות כולן מאוצר המדינה, אך כיצד הן באמת ממומנות? משלושה מקורות:
-
מדמי הביטוח אותם משלמים שכירים ועצמאים
-
מריבית המשולמת מכספים שהביטוח לאומי משקיע
-
את הכספים העודפים והשתתפות ממשלתית (בכפוף לחוק 32 הביטוח הלאומי), קצבאות המוגדרות כהשלמת הכנסה לקשישים שארים וקצבאות ניידות לנכים – אלו כולם ממומנות על ידי האוצר.
כיצד קובעים את גובה הקצבה?:
הרעיון הוא כי גובה הקצבה חייב להיות מעודכן לרמת החיים במשק, לכן קצבת הזקנה הבסיסית נקבעה ל 16% מהשכר הממוצע במשק. גם מנגנון זה נשחק לאורך השנים והוא מעיד על צמצום המעורבות של המדינה בדאגה לרווחת התושבים. שווי קצבת זקנה בשנת 1998 היה 1,086 ₪ ובשנת 2008 הוא צמח רק ל- 1,154 ₪. קרנות הפנסיה, ביטוחי מנהלים, קופות הגמל: התרחש מבול של חקיקה: פאניקה של המחוקקים שמרביתם (ומבלי לפגוע בכבודם...) אינן מבינים דבר וחצי דבר בכל הקשור לחיסכון הפנסיוני. החוקים נוסחו ושונו כמה פעמים, ב- 1995,1999,2003,2008,2012,2013 ועוד היד נטויה, כאשר מטרת הרפורמות היא להגן ולצמצם את הגירעונות של החסכונות הפנסיוניים, בעיקר בקרנות הפנסיה. אך תוך כדי התהליך המחוקקים מנפחים את הגירעונות ומפחידים את האזרחים. מדובר במהלך שבו המדינה פוטרת את עצמה מהאחריות ומעבירה אותה אלינו, האזרחים. היא גם מבקשת שנאמר לה תודה... היא החליטה שהדאגה לאזרחים יקרה לה יותר מדי. התנהגות המשקפת מעבר לכלכלת שוק וצמצום מעורבות הממשלה, החלשת מעמדו של העובד והפיכת הפרט לאחראי לגורלו ולגורל משפחתו.
קרנות הפנסיה:
משנת 2003 והלאה הולאמו קרנות הפנסיה הוותיקות. בוצעו שינויים שמטרתם הייתה להגן על העמיתים, אך שינויים אלה גם פגעו בזכויות העמיתים. תחילת הרפורמה בהחלטת ממשלה על הקמת קרנות הפנסיה החדשות כתחליף לקרנות הפנסיה הוותיקות בחודש מרס 1995. בשנת 1999 נסגרה האפשרות להצטרף לפנסיה התקציבית והחל עידן הפנסיה הצוברת. בינואר 2008 נכנס לתוקפו חוק פנסיה חובה, שייצר שינוי דרמטי בהרכב ההשקעות. בעבר, עמית החבר בקרנות הוותיקות ידע כמה הוא מפקיד וידע כמה יקבל. עמית בקרנות החדשות יודע כמה הוא מפקיד, אך לאיש אין באמת מושג כמה יקבל. שיעור אגרות החוב המבטיחות תשואה ירד ל 30% בהדרגה, בד בבד עם העלאת גיל הפרישה.
בתוך קרנות הפנסיה החדשות קיים רכיב דינאמי המתיר לקרנות לחשב את הפנסיה הצפויה בכפוף לעדכון תוחלת החיים. בשיטה זו זכויות המבוטחים: הוותיקים והחדשים בקרן, זהות לחלוטין. כך הקרן יוצרת איזון אקטוארי אוטומטי על חשבון החוסך הפרטי. השיטה הזו מטילה את כל האחריות על החוסך הפרטי ללא כל מנגנון הגנה או סבסוד על ידי המדינה.
קרנות הפנסיה הופכות מעוגן של חיסכון לפרישה, מקום בו ההפרשות והזכויות ברורות, למצב שבו רק ההפקדות ברורות. תמהיל ההשקעה משתנה באופן דרמטי, מהמצב שבו (בעבר) הוענקו לקרנות הבטחת תשואה (שהיו בעצם רשת ביטחון ממשלתית) למצב של השקעה בשוק החופשי. "בורסה פנסיונית"!! תהליך המעבר מקרנות צבירה לקרנות תשואה ואופי הקרנות מותאמים למדיניות הכלכלית: מדיניות של הפרטה וצמצום מעורבות המדינה. מכירת הקרנות העבירה את הריכוזיות מהבנקים לחברות הביטוח. כאשר המדינה הבינה שהציבור אינו חוסך לפנסיה היא נלחצה והכריזה על רפורמה חדשה: "חוק פנסיה חובה".
הסיכונים בחיסכון בקרנות הפנסיה הולכים ומתגברים. די אם נזכיר את הסיכון שבעליית תוחלת החיים, הגוררת עדכון לוחות התמותה. עדכון זה מקטין בדרך-כלל את הפנסיה שנקבל. בעיות נוספות הן הספק לגבי תשואת הקרן, שכר המבוטחים הנמוך מלכתחילה, הסיכון שבהרכב האנושי של החוסכים, משיכת כספים מקרנות הפנסיה, תקנון המגן קודם כל על הקרנות הישנות ומפקיר את גורלן של קרנות הפנסיה החדשות. יש כיום מגמה ברורה של עליה בגיל הפרישה. גם לאחר ההגעה לגיל הפרישה אין הבטחה כי הקצבה שחושבה ביום הפרישה היא זו שתמשיך ותתקבל בשנות הפרישה הרבות הצפויות. כן! הקצבה עלולה גם לרדת.
קופות הגמל:
עד לשנת 1987 היו בישראל קופות גמל שהבטיחו תשואה. בשנת 2003 חווה הציבור משבר בשוק ההון שהביא לירידה בערכן של קופות הגמל. משבר זה הביא ללחץ גדול של ציבור החוסכים והכריח את הממשלה לפרוס רשת ביטחון לאגרות החוב הממשלתיות: מה שהיה ידוע כ"חיסכון שקל לשקל" בדומה לקרן השתלמות, בה האזרחים חוסכים – מתוך צפייה לקבל בסופה של תקופה סכום חד פעמי, הוני, נזיל ופטור ממס.
במסגרת רפורמת בכר קופות הגמל נמכרו על ידי הבנקים לחברות ביטוח ולבתי השקעות. לאחר מכן הגיע המועד שבו המדינה החליטה כי היא עצמה מבקשת להפוך ליועצת הפנסיונית שלנו. היא שללה מאזרחיה את החירות שלהם כחוסכים להחליט מה ירצו כחיסכון הוני ומה ירצו כקצבה. היא מחליטה בעבורנו, מיום שבו נכנס לתוקף תיקון 3 לחוק קופות הגמל. בעיקרו התיקון קובע כי כל ההפקדות מינואר 2008 הן לקצבה. המדינה הפכה ליועץ פנסיוני, תוך כדי העדפה ברורה לתוכניות קצבה. נקבעה פנסיית מטרה בגובה 3,850 ₪ והיא מעודכנת בכל חודש מרץ.
רק כדי לסבר את האוזן: על מנת לקבל את סכום הקצבה שנקבע, על החוסך להגיע לחיסכון כספי בגובה של כ 900,000 ₪. יש לזכור: הסכום הזה עוד ילך ויתעדכן כלפי מעלה, ככל שתוחלת החיים תלך ותעלה. יתר על כן: פנסיית מטרה היא משוכה גבוהה! החוסך לא יוכל למשוך את כספו אלא אם הגיע למינימום פנסיית המטרה (פנסיית המטרה אינה כוללת בחשבון את הסכום שקיבל האזרח מהביטוח הלאומי). למעשה, מרבית החוסכים לא יוכלו כלל למשוך את הכסף כסכום אחד.
המוזר הוא שכולם זוכרים את צמד המילים "תיקון 3", אך כולם לא מבינים מהי המשמעות. אז הנה הייצור החדש שנולד: " קופת גמל לא משלמת". הכספים בקופה, אך החוסך לא יוכל לקבל אותם אלא אם יעבור לקופה משלמת קצבה (למעט מרכיב הפיצויים). לכן כל מהותו של תיקון 3, מעבר למילה השיווקית "רפורמה", היא שלא סומכים עלינו, האזרחים ומסרסים את היכולת שלנו לבחור בין הון לקצבה. המדינה אינה סומכת על האזרחים וגם על היועצים. היא מרוקנת למעשה מתוכן את הייעוץ, מאחר וכל ההפקדות הופכות לקצבה.
מה חייב להיעשות? אם יש היום מקצוע מתסכל הוא ניהול כספים פנסיוניים. אם תרכוש נכסים סולידיים כולם יבקרו אותך וטענתם תהיה שאינך מצליח לספק תשואה. אם תרכוש נכסים מסוכנים כולם יצעקו שאתה מנהל כספים בחוסר אחריות... ידיו של מנהל הכספים קשורות וכך הוא אמור לצאת לקרב, נצחונו הוא הבטחת עתידם של רבבות חוסכים. נצחונו הוא אינטרס של כולם.
קל לבקר אך קשה לחנך. ידע – אין לו תחליף. מהרגע שבו החיסכון הפנסיוני הפך כולו תלוי בשוק ההון, נדרשת וחייבת התערבות של המדינה בהסברה לציבור. יש לחייב בתקנות את המעסיקים להעביר קורסים והשתלמויות בהם ילמדו העובדים מהו סיכון, כיצד ניתן לשלוט בו ומהן ההעדפות האישיות של כל חוסך. פנסיה היא דבר אינטימי ואישי. המדינה חייבת לחרוג מהמקובל ולומר את האמת: לא שהיא לא רוצה, היא לא יכולה לאפשר לעצמה לקחת את האחריות לגורל החיסכון הפנסיוני. אין תחליף לחינוך לחיסכון. המשבר הפיננסי של שנת 2008 היה "יום הכיפורים" של הפנסיה בישראל. הוא חשף את הסיכון, הרגישות והתלות חסרת הגמישות בשוק ההון.
מדינת ישראל, גם אם היא רוצה, אינה יכולה להציע רשת ביטחון לחוסכים. המורכבות הדמוגרפית, ההתמודדות עם אתגרים בהם אוכלוסיות שלמות אינן משתתפות בשוק העבודה, אתגרים בשוק הדיור, ההשכלה – כל אלה אינם משאירים מקום ליכולת הממשלתית להציע רשת ביטחון פנסיונית. ראוי שהציבור ידע זאת. יש ללמד את נושא החיסכון כמקצוע חובה כבר בבי"ס תיכון ולהכניסו כקורס חובה בלימודים אקדמאים. יש להכיר בו לצרכי גמול השתלמות. יש להכיר בלמידה כהוצאה מוכרת לאזרח, בין אם הוא עצמאי ובין אם הוא שכיר.
המזל שיחק ובשנת 2009 נרשמה התאוששות מרשימה של השווקים, אך מה היה קורה בתרחיש בו גם בשנת 2009 היה נמשך המשבר של 2008? האם תרחיש כזה הוא דמיוני? ממש לא! ראוי להתכונן לו שעה אחת קודם. יציבותה של מערכת הביטוח הלאומי מכרעת לגורל העם הזה. אף חברה לא תוכל להתקיים אם האזרחים שבה לא יוכלו להתקיים בכבוד. אין מנוס מלקבוע שיעורי תשלום דיפרנציאלים שונים, תוך כדי מבחני הכנסה כבר בגיל 65. שמירת היציבות של הביטוח הלאומי לא יכולה ליפול כנטל על האזרחים, בין אם דוחים להם את גיל הפרישה, או שמבצעים להם "תספורת" בתשלומים.
את אגרות החוב המיועדות שהממשלה הנפיקה לצורך רכישתן ע"י קרנות הפנסיה, יכולים להחליף פרויקטים לאומיים, כמו: תשתיות רכבות אותן תנהל רשות הפנסיה ובה תהיינה חייבות להיות חברות כל קרנות הפנסיה בישראל, ביחס לגודלן. מים, התפלה, רכבות, תחבורה, דיור בר השגה ועוד. ניתן לאפשר לגמלאים שירצו לרכוש פנסיה ישירות מהמדינה לעשות זאת. יש לאפשר לגמלאים לקבל אגרות חוב מבטיחות תשואה על כספיהם החופשיים. זאת כדי לקבל הכנסה חודשית מובטחת. יש לאפשר לאזרחים להיות שותפים במיזמי תשתיות בארץ, ע"י הנפקת מלווים הניתנים לרכישה. אלה ישלמו להם הכנסה חודשית לכשיפרשו.
רובד חיסכון חדש: אם אין אני לי, מי לי?
אחוז הצבעה נמוך משקף חוסר אמון של הציבור במערכת. יותר ויותר אזרחים מבינים שלא די בחיסכון הפנסיוני הפיננסי והם מחפשים חלופות. אחת הסיבות לעלייה במחירי הנדל"ן נעוצה בכך שגמלאים בעלי הון פנוי פגשו ריבית נמוכה ובכספם הלכו לרכוש דירה. זה לא המקום לדון אם זה נכון או לא, אך זה תהליך המחייב תשומת לב.
אנו נמצאים בשעה מכוננת. יש שינויים שחייבים להיעשות. אקסיומות שלמות שעל-פיהן אנו חיים היום והן חייבות להשתנות. הדבר שמוציא אנשים לרחובות אינם דווקא הסכמי השלום. מה שיכול להוציא אגרסיות היא הבטן שכואבת... חוסר היכולת לתכנן עתיד לחיסכון ארוך הטווח.
רן חובב ©
מומחה למיסוי ולפרישה